יום ה', כט’ בתשרי תשע”ה
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  מדרשת הרי גופנא 02-6568894  
 
 
טיול בין שתי מצודות ביזנטיות מרשימות מאוד, בנוף מיוחד של דרום-מערב השומרון.

משך המסלול: עד חצי יום. נ.צ.: 204350 / 662782 (דיר קלעה), 205020 / 663940 (דיר סמען) מפת סמ"ש: השרון ומערב השומרון, מס' 7 נחלה: אפרים עונות: כל העונות, מומלץ מאוד בעונת הפריחה. מאפיינים: מתאים למשפחות מיטיבות לכת וללא עגלות, אפשרות כניסה למים , בעיקר בסוף החורף. מתאים גם כטיול אתרים ברכב. רמת קושי: בינוני (למטיילים בין האתרים ברכב - קל) אורך: כ-3 ק"מ איך מגיעים: תחילת המסלול בישיבה שבקצה הישוב פדואל. ההגעה לישוב היא דרך כביש חוצה שומרון (פניה דרומה בצומת הנמצאת ממערב לאריאל) או מכיוון בית אריה . המגיעים מבית אריה יסעו בכביש 465 לכיוון בית אריה, וכק"מ אחד אחרי צומת האנטנות יפנו שמאלה עם השילוט לפדואל. (אל כביש 465 מגיעים מצומת גבעת כח או מכביש 446 היוצא מצומת שילת צפונה, ונפגש בצומת האנטנות עם כביש 465) הערה: בכניסה לישוב יש לזכור לקחת מפתח לשער היציאה אל המסלול, וכמובן לדאוג גם להחזיר את המפתח! בתוך הישוב: ממשיכים ישר במעלה הכביש, ליד בית הכנסת (מבנה גדול מימין לצומת T שבמעלה הישוב) פונים ימינה לכיוון המבנה הגדול של מכינת "ארץ הצבי", ושם יורדים. איך מטיילים: בטיול רגלי: סיום המסלול אינו בטוח להשארת רכבים ולכן יש להשאיר את הרכב בשער של פדואל, ולהגיע אליו חזרה ברגל או בטרמפ, או לתאם איסוף. בטיול עם רכבים: בשני האתרים המסלול הוא מעגלי ולכן משאירים את הרכב בנקודת ההתחלה של שני האתרים. דיר קלעה - ליד הישיבה בפדואל, ודיר סמען - בצד הכביש היורד מן הכיכר מערבה, במקום שבו יוצאת דרך עפר רחבה העולה אל השלוחה הסמוכה. בטיול ללא רכב: אין תחבורה ציבורית לפדואל ולכן ההגעה היא ברכב או בטרמפ בלבד. יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות בעת העליה לטרמפ ולעמוד במקומות בטוחים בלבד! שירותים ומים: בבית הכנסת של פדואל, לא רחוק מהמכינה, או במכינה עצמה. בטחון: רצוי ליידע את מוקד מועצת שומרון 1700-700-106 או את רבש"ץ פדואל 057-7457891 , וכן רצוי לשאת נשק. המסלול: מהחניה הסמוכה למכינה יוצאת דרך עפר קצרה המובילה לגדר הישוב ובו שער היציאה. המסלול מסומן ע"י אבנים אבל אפשר גם סתם לקפץ בין הסלעים עד שמגיעים אל הנדנדה שמוצבת בנקודת תצפית יפהפיה. הנדנדה ממש מזמינה אותנו לשבת ולהתבונן בנוף. ממש למרגלותינו עמק דיר בלוט עם הכפר דיר בלוט במרכזו. הקידומת "דיר" בכפרים ערביים רבים מעידה על פרק בהסטוריה שלהם, אי-שם בתקופה הביזנטית, שבה היה במקום מנזר. מכך כבר אפשר להסיק מתי נבנו המצודות בדיר קלעה ודיר סמען, שבהן נבקר. מכל מקום, לעובדה שדיר בלוט הוא הכפר היחיד שנראה מכאן יש סיבה. בכפר נמצא מקור המים הכמעט יחיד באזור צחיח זה. יש המכנים את האזור, הקרוי גם "הדום ההר" בשם "המדבר הקרסטי של השומרון". למרות שיורדת כאן כמות גשמים נכבדה למדי (כ-500 מ"מ), החלחול המהיר והיעיל של המים בסלע גורם לכך שלמעשה האזור הוא צחיח, עם צמחיה דלילה ונמוכה. מסיבה זו גם אין כמעט נקודות ישוב, עתיקות או חדשות ברצועה "מדברית" זו. משמאלנו, קצת במרחק, אפשר לראות את גדותיו התלולים של נחל שילה הזורם כאן לכיוון מערב. תחילתו של הנחל בעמק שילה שבלב השומרון, סופו בשפך אל נחל הירקון, לא רחוק ממחלף מורשה, והוא אחד הנחלים המרכזיים המתנקזים מהשומרון מערבה. מולנו, בכיוון מערב משתרעת כל שפלת החוף "במרחק נגיעה". ארובות אשדוד וחדרה, ערי המרכז, אלעד ושהם - לא פלא שהמקום כונה "המרפסת של המדינה" ע"י אריאל שרון. בעודנו יושבים ומתפעלים מהנוף, נפתח את התנ"ך בספר שמואל א, פרק ד, ונקרא על קרב חשוב שהתרחש כאן, קרב אבן העזר. אמנם הזיהוי המקובל של אבן העזר הוא ב"עזבת צרטה" הסמוכה לראש העין, אך יש החולקים על הזיהוי ומציעים לזהות את המקום למרגלותינו, בעמק דיר בלוט. "ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על האבן העזר ופלשתים חנו באפק". אזור הפלשתים היה במישור החוף שרואים אותו היטב- מעזה ועד תל אביב (תל קסילה שבצפון תל אביב הוא האתר הפלישתי הצפוני ביותר). הפלישתים ערכו את צבאם באפק- הלא היא אנטיפטריס, תל אפק הסמוכה לראש העין. (בתקופות קדומות התל היה המקום הכי אסטרטגי באזור, שכן שם היה המעבר היחיד של "דרך הים".) בני ישראל לעומתם הגיעו מאזור ההר אל אבן העזר, ולנו נותר רק לדמיין את בנ"י יורדים מהאזור שלנו אל העמק שלמרגלותינו, בעודם רואים את מחנה פלישתים המתכונן למלחמה. בסופו של דבר, המלחמה הסתיימה בתבוסה צורבת, ולכן הביאו משילה את ארון הברית, מה שהתגלה כטעות, שכן הארון נלקח ע"י הפלשתים. השליח, שנשלח להודיע לעלי הכהן את תוצאות המלחמה העגומות, רץ כמובן אל המשכן בשילה, ובהחלט יתכן שרץ בדרך שעברה בנחל שילה הסמוך או בתוואי קרוב. אל דיר קלעה: ממשיכים דרומה ויורדים בשביל עד שמתגלה לעינינו מצודת דיר קלעה, המרשימה בגודלה ובעיקר בהשתמרותה. נכנסים למצודה שבה ניתן למצוא פינת צל להפסקה ולהתבוננות סביב. פרוש שם המקום הוא "מנזר המצודה". כבר בסוף המאה ה19 נסקר האתר ע"י עורכי הסקר הבריטי מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל (P.E.F) . בשנים האחרונות האתר נחפר בצורה מסודרת והתגלו מימדיו ומצב השתמרותו המרשימים. מדובר במצודה ביזנטית, גודלה 47X45 מ', והקיר החיצוני בנוי אבני גזית. אם נסתובב בין חדרי המצודה נגלה דברים רבים. על משקוף הפתח חקוק צלב, וברצפה משולבות רצפות פסיפס שונות. אפשר לזהות די בקלות שרידי אפסיס (גומחת התפילה בכנסייה, כיוונה תמיד למזרח) וכן בורות מים מטויחים. בורות המים, יחד עם הטרסות מסביב ושרידי בית הבד והגת מעידים שכנראה הייתה כאן פעילות חקלאית. מדוע נבנתה כאן המצודה? כנראה שיש כאן תגובה ביזנטית למרידות השומרונים. במשך המאות החמישית והשישית היו כמה מרידות של השומרונים בביזנטים, על רקע איבתם של השומרונים לנוצרים, וגם על רקע הגבלות דתיות שהוטלו על השומרונים. (כמו האיסור לבנות בתי כנסת, האיסור למול ובעיקר הקמת כנסיה בהר גריזים, במקום מקדש השומרונים שעמד שם). המרידה הגדולה ביותר ארעה בימי שלטון יוסטיניאנוס, בשנים 529-530 למניינם. יוסטיניאנוס החמיר מאוד את ההגבלות על השומרונים. המרד פרץ כנראה האזור שכם והתפשט משם לאזורים שונים, תוך פגיעה בנוצרים רבים, בכנסיות ובכפרים שלמים. המרד דוכא ע"י הביזנטים בפיקודו של תיאודורוס סומוס, ובעקבות כך אוכלוסיית השומרונים הידלדלה מאוד. לעניינינו, דיר קלעה, וכן דיר סמען בהמשך, הן מצודות שנראה עליהן בעליל שנבנו ע"י גורם ממלכתי ולא ע"י אנשים פרטיים, שכן הן מצודות גדולות ומרשימות שבוודאי השקיעו בהן ממון רב. כמובן שגם המיקום כאן חשוב: מיקום אסטרטגי השולט על מרחב גדול, וכן שולט על הדרך שבין אנטיפטריס לסבסטיה. עוד נתון חשוב הוא נתון התיישבותי. מקובל להתוות את הגבול הצפוני של היישוב היהודי עד למרד בר כוכבא בנחל שילה. לאחר התרוקנות האזור מיהודים נכנסו אליו כנראה הנוצרים, ואילו מצפון לנחל שילה השתרע תחום השומרונים, כך שהמצודות נמצאות בגבול שבין תחום הנוצרים לתחום השומרונים. אם קושרים את כל הנתונים הללו יחד, מצטיירת תמונה שלפיה השלטון הביזנטי בנה את המצודות, שמן הסתם שהו בהן חיילים, כדי להגביר נוכחות בשטח, להגן על התושבים הנוצרים מדרום, ע"מ לאכוף את השלטון או להמשיך בדיכוי המרד ולהבטיח את הצלחתו. אל המערה: יוצאים מהמצודה, וממשיכים עם השביל למטה. (מי שמעונין לחזור לרכב- יכול מכאן לשוב, באותה דרך או דרך שביל שממשיך קצת דרומה, עובר בנקודות תצפית יפות וחוזר לשער בגדר שממנו יצא). פנינו מועדות אל דיר סמען, אבל בדרך חבל לפספס את המערה הגדולה, שבה נמצא גם מעיין קטן. המערה נמצאת על השביל, ונחמד להיכנס לתוכה, ולצאת במעין מנהרה מצידו השני של השביל. אל דיר סמען: ממשיכים בשביל, שכיוונו הכללי הוא צפון - מערב, ויורדים איתו עד לכביש. חוצים את הכביש ועולים אל השלוחה שמולנו, שעליה בנויה חורבת דיר סמען, חורבה מרשימה מאוד שנחפרה ע"י שמעון דר לפני כעשרים שנה. המקום יושב לראשונה במאה השניה לספירה, ובתקופה הביזנטית, כנראה במאה השישית לספירה, הפך למצודה וחווה חקלאית, שיתכן ששימשה גם את המנזרים האחרים באיזור, כדוגמת דיר קלעה. חורבת דיר סמען היא מתחם ענק, המורכב מחדרים ובתים רבים, אשר מחוברים זה לזה ברחובות צרים. החווה מוקפת בקיר אבני גזית גדול, אשר פירצה בחלקו הדרומי מלמדת כי משם נכנסו הכובשים הערבים במאה השביעית. כדאי להסתובב ברחבי החווה ולהתרשם ממגוון המתקנים והמבנים, ומהשרידים של עיטורי האבן הרבים- שעליהם חקוקים עיטורים צמחיים וצלבים. במרכז החווה שוכנת כנסייה בזיליקאית גדולה (40X40 מ'!!). את הכנסיה חצו בעבר שני טורי עמודים שחילקו אותה לאולם תווך ושתי סיטראות. רוב העמודים מושלכים עתה על רצפת הפסיפס, שרובה השתמר, ונראה שהם הושלכו תוך כדי הרס מכוון מצד הכובשים. בקיר המזרחי של הכנסיה אפשר לראות אפסיס אחד מבין שלושה שהיו, וכן את אבן הסף ועוד כמה מקירות הכנסיה. הבולטים והמרשימים הם המתקנים החקלאיים: מן התקופה הרומית נמצאו במזרח החווה גת חצובה (10X13 מ') ובית בד. מן התקופה הביזנטית השתמרו שני בתי בד משוכללים, אחד שהופעל ע"י בורג ומהשני נמצאו שלוש אבני מפרכה עגולות, המעידות על תפוקה רבה של שמן זית. בבתי הבד ניתן להתחקות אחרי כל שלבי הפקת השמן: שלב הפריכה, ריסוק הזיתים ע"י אבני הים והממל. בשלב זה מתרסק גם הגרעין, שבו נמצא רוב השמן. שלב הסחיטה, עצירת השמן. בבית הבד הביזנטי השתמשו בשיטת הבורג, שהיא מאוחרת יותר ומשוכללת יותר משיטת הקורה. בשיטת הבורג, הסלים ובהם הגפת- הזיתים המרוסקים- הונחו על מעמד אבן רחב והשמן נסחט מהם בעזרת לחץ שהופעל ע"י בורג. סחיטת השמן בשיטת הקורה- נפוצה עד לתקופה הרומית. סחיטת השמן בשיטת הבורג, נפוצה בתקופות הביזנטית והמוסלמית. בחלקה הצפוני של החווה השתמרה גת ביזנטית, ענקית ועגולה, חצובה כולה בסלע, ממנה יוצאות תעלות עמוקות אל בריכות אגירה גדולות ממדים. הבריכות חצובות כולן בסלע, והן מחולקות למרחבים בגדלים שונים. גודלן העצום של הבריכות מלמד על תעשיית יין עשירה ביותר בחווה. מאגרי מים: חורבת דיר סמען מרוחקת ממעיינות וממקורות מים, ולכן ברחביה פזורים לא מעט בורות ובריכות אגירה בגדלים שונים. בחלק הצפוני של החווה השתמר להפליא קירוי לוחות האבן של אחד הבורות, ומערכת הניקוז שלו עדיין עובדת. בשל כך מלא בור זה במשך רוב השנה במים צלולים, המגיעים לעומק של כמה מטרים. מעט צפונית יותר, מחוץ לחווה, התגלו בריכות אגירה חצובות לאגירת מי גשמים. בחלקה הדרומי של החווה, באחד החדרים התוחמים את הכנסייה, ישנו בור, שמלבד הטיח המזהה אותו כבור מים, שרדה גם ה"חוליה" כמעט בשלמותה- "אין הבור מתמלא אלא מחוליתו". מערכות הניקוז של הבור, שעברו תחת הריצוף שכבר איננו, נראות עד היום לעין, ונראה כי בור זה ניקז מי גשם ממרזבים מכל החדרים שסביבו. קשה לפספס את הגורן הענקית. גורן עגולה שבה דשו, וזרו את החיטה ושאר הדגנים שגדלו, מן הסתם בעמק דיר בלוט. במערב הגורן ישנה תעלה ששימשה לניקוז מים מהגורן. בקיר הצפון מזרחי של הגורן חרוט שעון שמש. שעון השמש הגורן מי שכבר מחכה בקוצר רוח להתרענן במים- יוכל להיכנס למאגר המים התת-קרקעי שנמצא בין בית הבד לבין במבנה המאוחר עם הקמרון, או גם לבריכה פתוחה ומטויחת. בדרך כלל יש מים בסוף החורף. זהירות!! יש בריכות עם מים עמוקים!! עוד ממצאים נחמדים הם רצפות הפסיפס ושני תנורי בישול. רצפות הפסיפס,שהשתמרו יפה בחדרים רבים, הן אופייניות לתקופה הביזנטית, ועשויות מאבנים לבנות בלבד. תנורי הבישול נמצאים באחד מהחדרים הדרומיים, שבו משקוף הכניסה השתמר במלואו ועדיין עומד שלם. מדוע נבחר מקום זה להקמת המצודה? השלוחה שעליה בנויה המצודה נמצאת בנקודה אסטרטגית מאוד החולשת על הדרך הראשית מאנטיפטריס לשכם. דרך זו הייתה אחת הדרכים המרכזיות במערב השומרון, שקישרו בין השפלה ומישור החוף לגב ההר. כנראה שמסיבה זו הייתה כאן התיישבות עוד בתקופה הרומית, שכן ממקום זה ניתן לצפות ולהתריע על אויב מתקרב בעיתות מלחמה. בתקופה הביזנטית, כאשר היה לביזנטים צורך בהגנת האיזור מפני השומרונים וחיזוק נוכחותם, אך טבעי היה שיפתחו את המקום למצודה. ניתן לשער שבדיוק מאותה סיבה היה לכוחות הערבים חשוב לכבוש את המצודה במאה השביעית. אגב, בעקבות הכיבוש הערבי המצודה כנראה ננטשה, ובכל מקרה הפעילות החקלאית שבה הפסיקה. יש בחווה רק מבנה אחד, בצפון החווה, שסגנונו שונה, ויתכן שנבנה בתקופה הערבית. כאן מסתיים הטיול. יורדים בדרך עפר רחבה אל הכביש המוביל לפדואל, ומשם חוזרים, ברגל, ברכב שתואם איתו מראש או בטרמפ אל הישוב. טיול נעים!